יש תקופות בחיים שבהן נדמה שהכול עומד במקום. אנחנו ממשיכים לקום בבוקר, ללכת לעבודה, לדאוג לילדים, לנהל את הבית, לענות להודעות ולעמוד בכל המשימות. מבחוץ הכול נראה רגיל. אבל בפנים?
בפנים אנחנו מרגישים כאילו משהו נעצר. החלומות כבר לא בוערים כמו פעם, הכוחות לא תמיד זמינים, והדרך שהייתה ברורה כל כך הפכה לפתע מעורפלת. לא מעט אנשים שמגיעים אליי לקליניקה אומרים: "אני מרגיש תקוע", "אני לא יודע מה הצעד הבא", "אני יודע שאני לא במקום הנכון, אבל לא יודע איך לצאת ממנו". ובכל פעם מחדש אני מגלה שהתקיעות עצמה היא לא הבעיה. הבעיה היא הפרשנות שאנחנו נותנים לה.
אנחנו חיים בעולם שמצפה מאיתנו להתקדם כל הזמן, להצליח, להתפתח ולהגשים. יש משהו כמעט מביך בלהגיד "אני לא יודע", "אני מבולבל", "אני צריך לעצור רגע". אבל הנפש שלנו לא עובדת לפי לוחות זמנים. היא לא קוראת ספרי מוטיבציה, היא לא יודעת מה כתבו ברשתות החברתיות על הצלחה. היא פשוט מבקשת את הזמן שלה.
לפעמים התקיעות היא תקופת מעבר
חשבו על זחל בתוך גולם: מבחוץ לא קורה דבר, אין תנועה, אין התקדמות, אין סימנים לשינוי. אבל בתוך הגולם מתרחשים תהליכים מורכבים ומופלאים. כך גם אצלנו. לפעמים התקופה שבה נדמה לנו שאנחנו עומדים במקום היא דווקא התקופה שבה משהו עמוק בתוכנו מתארגן מחדש. אמונות משתנות, פצעים ישנים מחלימים, כוחות נאספים. השינוי כבר התחיל, רק שעוד אי אפשר לראות אותו.
ומה אם התקיעות נובעת מפחד?
לפעמים אנחנו לא תקועים בגלל שאנחנו לא יודעים מה לעשות. אנחנו תקועים כי אנחנו יודעים. אנחנו יודעים שצריך לקבל החלטה, לשים גבול, לפתוח דף חדש, לבקש עזרה, לעזוב מקום שכבר לא טוב לנו. אבל הידיעה הזאת מפגישה אותנו עם פחד: פחד מכישלון, פחד מאכזבה, פחד מהלא נודע. וכשהפחד גדול, אנחנו נשארים במקום המוכר, גם אם הוא כבר לא נעים, כי המוכר מרגיש בטוח יותר מהלא מוכר.
אחד הדברים החשובים ביותר שאני לומדת שוב ושוב מהאנשים שאני מלווה הוא שהתקיעות לא נפתרת באמצעות ביקורת עצמית. היא נפתרת באמצעות הקשבה. במקום לשאול "מה לא בסדר איתי?", אפשר לשאול "מה אני צריך/ה עכשיו?". אולי מנוחה, אולי תמיכה, אולי אומץ, אולי זמן, ואולי פשוט רשות לא לדעת הכול ברגע הזה.
החיים הם לא קו ישר
יש עליות, יש ירידות, יש תקופות של פריחה ויש תקופות של שורשים. וכשאנחנו עסוקים בהשוואה לאחרים, אנחנו שוכחים שגם מתחת לאדמה מתרחשת צמיחה. לא כל התקדמות נראית לעין, לא כל שינוי מגיע ברעש גדול. לפעמים הוא מתחיל בהחלטה קטנה, בשיחה אחת, במחשבה חדשה, בנשימה עמוקה.
מילה לסיום
אם אתם מרגישים תקועים עכשיו, אני רוצה להזכיר לכם משהו חשוב: העובדה שאתם מחפשים דרך, שואלים שאלות, קוראים את המילים האלה, היא כבר תנועה. אולי איטית, אולי שקטה, אבל תנועה. אל תמהרו להגדיר את עצמכם כתקועים. ייתכן שאתם פשוט נמצאים בפרק שבו החיים מבקשים מכם לעצור לרגע, להתבונן, ולהתכונן לצעד הבא. וגם זה חלק מהדרך.
"לפעמים העץ נראה עומד ללא תנועה, אך עמוק באדמה שורשיו ממשיכים לצמוח."
