בשנים האחרונות נדמה שהמילה "חרדה" הפכה לחלק בלתי נפרד מהשיח שלנו. מלחמות, אזעקות, אובדן, אי־ודאות, מתחים חברתיים וכלכליים, ודאגה מתמשכת לעתיד, כל אלו הפכו לחלק מהמציאות היומיומית של רבים מאיתנו.
אני פוגשת בקליניקה אנשים רבים שאומרים: "אני לא מבין מה קורה לי", "אני מתפקד, אבל משהו השתנה", "אני כל הזמן דרוך", "אני עייף, אבל לא מצליח לנוח". ולפעמים הם אפילו לא מקשרים בין התחושות שלהם לבין האירועים שעברו. אבל הנפש שלנו זוכרת, גם כשהראש מנסה להמשיך הלאה.
מהי בעצם טראומה?
טראומה אינה נמדדת רק לפי האירוע עצמו. שני אנשים יכולים לעבור את אותו אירוע בדיוק ולחוות אותו באופן שונה לחלוטין. טראומה נוצרת כאשר מערכת העצבים שלנו חווה מצב של איום, פחד או חוסר אונים, ואינה מצליחה לעבד אותו באופן מלא. הגוף והנפש ממשיכים לפעול כאילו הסכנה עדיין קיימת. זו אינה חולשה, זו תגובת הישרדות.
כשהגוף לא מבין שהאירוע נגמר
אנשים רבים מופתעים לגלות שטראומה לא תמיד מופיעה בצורה דרמטית. לפעמים היא נראית כמו קושי להירדם או שינה לא רציפה, דריכות מתמדת, עייפות שאינה חולפת, עצבנות וחוסר סבלנות, קושי להתרכז, דפיקות לב או תחושות גופניות לא מוסברות, הימנעות ממקומות או מצבים מסוימים, וצורך מוגבר בשליטה. לעיתים האדם אומר: "אני בסך הכול לחוץ", אבל הגוף מספר סיפור אחר.
ומה לגבי חרדה?
חרדה היא אחת התגובות הנפוצות ביותר למצבי איום מתמשכים. אפשר לחשוב עליה כעל מערכת אזעקה פנימית שתפקידה להגן עלינו. הבעיה מתחילה כאשר מערכת האזעקה ממשיכה לפעול גם כאשר אין סכנה מיידית. היא מזהה איום בכל מקום: במחשבות, בחדשות, בהודעות בטלפון, בתחושות הגוף. וכך האדם מוצא את עצמו במעגל של דאגה, מתח ודריכות שקשה מאוד לעצור.
המציאות הישראלית והנפש הישראלית
בשנים האחרונות רבים מאיתנו חיים במצב שלא תמיד מאפשר למערכת העצבים להירגע באמת. אזעקות, חדשות, דאגה לילדים, דאגה להורים, חיילים במשפחה, תחושת אי־ודאות. גם כאשר השגרה חוזרת לכאורה, הנפש לא תמיד חוזרת יחד איתה. יש מי שמרגיש שהוא חזר לעבודה, אבל לא באמת חזר לעצמו. ויש מי שמגלה שדווקא חודשים אחרי אירוע קשה מתחילות להופיע תגובות רגשיות וגופניות. זה טבעי. זו דרכה של הנפש לעבד את מה שעברה.
אפשר לצאת מזה
אחת האמירות שאני שומעת לעיתים קרובות היא: "אני ככה כבר הרבה זמן, כנראה שזה מי שאני." אבל חרדה אינה האישיות שלכם, וטראומה אינה הזהות שלכם. אלה חוויות שעברתם, ולא מי שאתם. החדשות הטובות הן שהמוח ומערכת העצבים יודעים להחלים. כאשר מקבלים ליווי נכון, כלים מתאימים ומרחב בטוח לעיבוד החוויה, ניתן להפחית משמעותית את עוצמת הסבל ולחזור לחיים מלאים יותר.
מתי כדאי לפנות לעזרה?
כאשר התחושות אינן חולפות. כאשר הן פוגעות באיכות החיים. כאשר אתם מרגישים שאתם כבר לא מצליחים להיות מי שהייתם. לא צריך לחכות לקריסה, לא צריך להגיע לקצה. לפעמים עצם השיחה הראשונה היא כבר תחילתו של השינוי.
מילה לסיום
אם אתם קוראים את המילים האלה ומרגישים שהן מדברות אליכם, אני רוצה שתדעו דבר אחד: התגובות שלכם הגיוניות. הן אינן מעידות על חולשה. הן מעידות על כך שהנפש שלכם עשתה כל מה שיכלה כדי להגן עליכם. ועכשיו, אולי הגיע הזמן שגם אתם תדאגו לה.
"פצע שאינו זוכה להקשבה אינו נעלם. הוא פשוט ממשיך לדבר בשפה אחרת."
